אריאל לוריה (המכונה מר מאגו בפי תלמידיו) הוא אחד ממורי הקפוארה החשובים בארץ ונחשב לאחד מאמני הלחימה המדורגים ביותר באמנות הברזילאית מחוץ לברזיל. בשבילו, לימוד וחינוך הם דרך חיים, באמצעותם הוא מוצא לא מענה לתחושת השליחות המקננת בו, אלא גם גאולה אישית מהחסכים אותם חווה בעצמו בתור ילד.
כמה שנים אתה מלמד?
"כשש שנים".
כשהיית ילד היה לך מורה שהערצת?
"המורה שלי לחיים הוא יוסי שריף”.
מה היה כל כך מיוחד בו?
"אני גדלתי ללא משפחה, ודמות האב בחיי הייתה מאוד חלשה. חיפשתי דמויות גבריות שיראו לי דרך נכונה לחיים. אני זוכר איך בתור ילד קטן התאהבתי בג'יימס בונד כדמות מאצ'ואיסטית וחזקה, אבל היא לא הייתה דמות מוחשית שיכולתי ללמוד ממנה בחיים האמיתיים. מה שאהבתי ביוסי זה שקודם כל היה אכפת לו ממני. הוא היה אנושי, היה לידי, הדריך אותי ותיקן את הטעויות שלי”.
איזה מין ילד היית?
"הייתי חננה. כשהייתי קטן כולם בכיתה נורא אהבו אותי, אבל גדלתי בשכונה די קשה בבת ים, ואימי חששה שאסתובב עם שאר הילדים. היא אילצה אותי להסתגר בבית אחרי שעות הלימודים וכך איבדתי את הקשר עם החברים. במהלך הזמן, זה אפילו התחיל לפגוע בי מאוד. הילדים שהפסיקו לראות אותי התחילו לקרוא לי 'בובונת' עקב ההסתגרות שלי בבית והלגלוג שלהם גרם לי להסתגר בתוך עצמי אפילו יותר. לא היו לי קשרים רבים והרגשתי זר.
במהלך הזמן האלימות הפכה ממילולית לפיסית וכולם הרביצו לי. זה הפך לסוג של כדור שלג - ההסתגרות יצרה יותר נידוי ונידוי יצר עוד הסתגרות. אני זוכר שאזרתי אומץ וביקשתי מאמא שתרשום אותי לחוג. היא שאלה אותי מה אני רוצה, וחשבתי על חברים ועל חוסר הביטחון שלי ומייד עניתי 'קרטה'. אבל היא כמובן רשמה אותי לחוג ציור. אמרתי שאני לא רוצה ציור, ואולי אפשר ג'ודו? אז היא רשמה אותי לחוג פסנתר”.
אבל בסופו של דבר אף אחד לא הצליח למנוע ממך ללמוד אמנויות הלחימה. מה אתה חש כשאתה מלמד אמנויות לחימה היום?
"בשבילי זו קודם כל הגשמה. אני רואה בעיניים של הילדים שאני מלמד דברים שלי היו חסרים, ואני מתמלא מכך שהיום אני יכול להעניק את זה להם. בחינוך הרגיל, ברוב המקרים מסתמכים יותר מדי על אינטליגנציה חזותית, מה שאנו רואים - אנחנו לומדים. אבל אנשים כמוני עוסקים בסוג אחר של אינטליגנציה, אנחנו צריכים לדעת בשביל להבין וידיעה יכולה לבוא מעשיה, יותר מכל דבר אחר.
"אנחנו צריכים לטעום כדי להבין, לחוש, להרגיש כדי להבין. רוב בתי הספר הרגילים מתעסקים פחות בפן הזה וילדים שהם שונים, שיש להם בעיות קשב וריכוז, נשארים לפעמים בצד וסובלים ממיני סטיגמות כי הם לא יכולים לשבת בשקט.
כשאני מלמד אני רואה בעיני הילדים את אותן הבעיות שהיו לי. הקפוארה מגשימה להם את כל החלומות, או יותר נכון עוזרת בקטעים שבהם הם היו חלשים או התקשו בהם בתפקוד היום יומי. מפחדנים ומנודים הם הופכים להיות מובילים וגיבורים. ילדים שהיו מתנהגים בדרך שלא תמיד הייתה ברורה לאחרים מוצאים דרך להשתלב חזרה דרך האימון. הם הופכים לעוזרי מדריך, מובילים בהופעות וזה עוזר להם לקבל את הביטחון ולהיפתח חזרה”.
כמה שנים אתה לומד אמנויות לחימה?
"כמעט 20 שנה".
וכמה מתוכן בקפוארה?
“15 שנה בערך”.
ולמה בחרת דווקא בה?
"תמיד הייתי מאוד מגושם, חזק ואגרסיבי כי לא הייתה לי דרך לתת לגוף שלי להתבטא. אז שמעתי מכמה חברים על אמנות לחימה מדהימה שבה רוקדים ושרים וידעתי שהיא תעזור לי. החלטתי להתמקצע בה ולאחר לימוד כאן בארץ החלטתי לטוס ללמוד בברזיל בעקבות הזמנה שקיבלתי מהמאסטר של שיטת הקפוארה שאני לומד, מסטר קימזה. בברזיל שהיתי כחמש שנים ובזמן הזה עברתי מהפך שלם באישיות ובראיית העולם שלי. כשחזרתי כבר היה לי בסיס של הוראה בקפוארה”.
למה בחרת לאמן ילדים?
"אני לא מאמן רק ילדים אבל אני מאוד אוהב אותם כי הם מאוד מאוד ישרים, תוכם כברם והם העתיד. אם יש משהו שהם לא אוהבים
הם יאמרו לך את זה בפנים ולא יחייכו וישמרו בלב. אין להם מסך ברזל או בושה שמונעת מהם להחזיר אהבה. לפעמים ילדים מגיעים עם פוביות או טראומות או מטען שנובע מהגבלה, או מחסך, מפחד שהוחדר בהם, כמו למשל הפחד הכי נורמאלי של כל כך הרבה הורים שהילד לא ייפול וייפצע. יש דברים שחסרים לילדים שההורים לא מודעים או לא יכולים לתת להם ואני כן. ילדים אמורים להשתולל, לטפס על עצים, ללכת לים ואולי אפילו להתקוטט. מה שיש בקפוארה זה הדרכה, כן לעשות את הדברים האלו אבל בדרך נכונה. אני רואה את עצמי כמחנך לתרבות גופנית”.
איזה גילאים אתה מלמד?
"מגיל שנתיים וחצי ועד 30".
אתה רואה בזה סוג של שליחות?
"אני עובד בזה אך ורק כיוון שזו שליחות עבורי. זו עבודה כל כך שוחקת עם כל כך הרבה אחריות והתחייבויות שלעולם לא הייתי מסוגל להתמיד בה ללא תחושת השליחות הזו. כשאני מלמד ילד אני למעשה מלמד שלושה אנשים, אותו ואת אמו ואביו. השינוי בילד גורם גם לשינוי בהורים ובהתייחסות שלהם כלפיו. כיום, כשיש לי בערך 300 תלמידים אני צריך להיות בקשר רציף עם 900 איש מדי שבוע. אני עושה את זה כדי לשנות ולהאיר משהו בדרך שלי ושל אנשים אחרים.
אני עושה את זה כדי לשנות ולהאיר משהו. אוריאל לוריה
"יש לי הרבה מזל שנתקלתי במורים שהאירו לי את הדרך, יש מורים שנותנים לך ידע שכלי ויש כאלו שנותנים ידע רוחני. אני נתקלתי בכמה מורים שנתנו לי גם מזה וגם מזה ואני מרגיש בר מזל. יש לי מזל להתעורר כל בוקר ולדעת שאני הולך לפגוש את התלמידים שלי, שעבורי הם משפחה שנייה וכמו שאני תומך בהם ומבין אותם, הם תומכים בי והולכים איתי לאורך הדרך”.
